פסק-דין בתיק ת"א 11053-07

לפניי תובענה שהוגשה בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

1.         התובעת, ילידת 27.9.79, בת 33 היום, נפגעה ביום 12.8.97, עת הייתה בת שבע עשרה ואחד עשר חודשים וחצי בתאונת דרכים, אשר הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי גם כתאונת עבודה.

2.         ביום 25.1.10 קבעה ועדה רפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי, כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 20% לפי תקנה 48(2)(ו)(III) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגות נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן - "תקנות הביטוח הלאומי") וזאת החל מיום 25.12.06.

            עוד קודם לכן, ביום 10.7.05, קבע המל"ל לתובעת נכות בשיעור של 10% וזאת לתקופה שמיום 20.8.01 ועד 24.12.06 (עד מועד קביעת נכותה הצמיתה הנוכחית).

3.         בעקבות התאונה אושפזה התובעת למשך חמישה ימים, ובהמשך אושפזה למשך שישה ימים (בחודש דצמבר 2000) לניתוח בברך הפגועה.

התובעת ניסתה לקשור אשפוזים נוספים (כמו גם תקופות אי כושר שונות) לתאונה דנן, אך יאמר כבר כעת, כי אינני מקבלת טענותיה; בהתחשב בנכות הרפואית שנקבעה לתובעת בפועל, ניכר, כי התובעת מגזימה בתיאורי סבלה ונזקיה, אף מבקשת לייחס נזקיה בגין תאונות מאוחרות יותר לתאונה דנן, ולעניין זה אתייחס בהמשך.

4.         אין מחלוקת בין הצדדים, כי האירוע בו נפגעה התובעת הינו תאונת דרכים, והנתבעת 1 (להלן - "הנתבעת") אינה מכחישה חבותה בתשלום נזקיה של התובעת, בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - "החוק").

הצדדים חלוקים בשאלת גובה נזקיה של התובעת.

5.         בדיון שהתקיים לפניי ביום 23.9.12 נחקרו התובעת ובעלה על תצהיריהם, בסיומו נקבעו מועדי הגשת סיכומי הצדדים, אשר הוארכו מעת לעת, לבקשת הצדדים.

התובעת הגישה סיכומיה ביום 20.3.13. הנתבעת הגישה סיכומיה ביום 19.5.13.

6.         נכות רפואית ותפקודית

6.1       המוסד לביטוח לאומי קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 20% וזאת החל מיום 25.12.06; כאמור בתקופה שמיום 20.8.01 ועד 24.12.06 נקבעה לתובעת נכות בשיעור של 10%. מתיק המל"ל שצורף עולה, כי קודם לקביעה זו נדחו מספר רב של תביעות התובעת לקביעת נכות, לרבות עררים שהוגשו על תביעות אלה.

6.2       קביעת המל"ל מחייבת בתביעה זו מכח הוראות סע' 6ב' לחוק; בקשת הנתבעת להבאת ראיות לסתור, נדחתה בהחלטת המותב הקודם אשר דן בתיק זה (כב' השופט פיש) מיום 26.7.11 (במסגרת בקשה מס' 12).

6.3       בחינת נסיבותיה של תובעת זו, כפי שעולה מחומר הראיות ומעדותה לפניי, אינן מצדיקות סטייה מן החזקה אשר נקבעה בפסיקה שלפיה שיעור הנכות הרפואית משקף בדרך כלל את שיעור הנכות התפקודית (וראו: ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פד"י נב(3) 792).

6.4       אמנם, לתובעת תלונות רבות מאד, והיא אף הכבירה בצירוף חומר רפואי כחלק מחומר ראיותיה; תצהיר עדותה הראשית כולל שני קלסרים גדושים בעמודי נספחים, רובם המכריע - מסמכים רפואיים של התובעת;

על מספרם המדויק של העמודים שצורפו, ניתן ללמוד מנספחי תחשיב הנזק שהוגש מטעמה של התובעת, המהווה חלק מנספחי תצהירה, ואשר כוללים יותר מאלף עמודים (!).

אך עיון בחומר הראיות, לרבות המסמכים שהובאו ע"י הנתבעת בתיק מוצגיה מיום 22.7.12, מלמד כי מצבה הבריאותי של התובעת נובע, בחלקו, ממצבה עובר לתאונה (כך גם עולה מההחלטה מיום 26.7.11, ומהחלטות המוסד לביטוח לאומי), וחלק רב ונוסף ממנו נובע מתאונות נוספות אשר עברה לאחריה, אשר אינן בינן לבין התאונה דנן כל קשר;

עיון במסמכים שצורפו בקשר עם אותן תאונות (נספחים ה', ו' ו-ז' לתיק המוצגים של הנתבעת), שאירעו ביום 21.2.02, 14.2.05, 20.1.08 ו-4.2.09, מלמד כי לאחר כל פגיעה, קלה ככל שתהא, התלוננה התובעת כי נפגעה קשות וחמורות, אף טענה כי מצבה הקשה נגרם "עקב" אותן תאונות מאוחרות, ולא עקב התאונה דנן.

6.5       לפיכך, אני קובעת כי נכותה התפקודית של התובעת הינה בשיעור של 20%, כשיעור נכותה הרפואית.